דיסקונט בע"מ נ' חברת מחסן תרופות אבן-רושד בע"מ ואח'

החלטה

1.בתיק זה הוגשה בשנת 2002 תובענה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת חוב כספי בסכום של 213,650 ₪ של הנתבעת 1 (להלן – החברה) בחשבון שלה אצל התובע (להלן – הבנק).

נתבעים 2 – 6 נתבעו מתוקף היותם ערבים לחובותיה של החברה, כאשר נתבעים 2 – 3 (בעל ואישה) היו בלי מניות של החברה ומנהליה.

יצוין, כי הנתבע 2 הלך לעולמו בשנת 2007 (להלן – המנוח).

2.משלא הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן – ניתן ביום 22.1.03 על ידי כב' השופט ש' פיינברג פסק דין בהיעדר הגנה נגד כל הנתבעים (להלן – פסק הדין).

3.ביום 8.9.03 הגיש הנתבע 5 בקשה לביטול פסק הדין .

בקשתו נדונה בפני כב' השופטת א' זיסקינד, אשר קיבלה את הבקשה וביטלה את פסק הדין ביחס לנתבע 5 בלבד.

התובענה המשיבה להתנהל נגד הנתבע 5, וביום 2.1.07 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת זיסקינד , אשר דחה את התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות ומחמת היעדר עילת תביעה.

4.הנתבעת 3 (להלן – הנתבעת) הגישה ביום 23.10.11 בקשה לביטול פסק הדין, כשמונה שנים לאחר שניתן (להלן – הבקשה).

5.הבקשה נדחתה בהחלטה של בית משפט זה מיום 23.5.12, אולם בקשת רשות ערעור (רע"א 34747-06-12) התקבלה באופן חלקי, בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.9.12.

6.בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר. יעקובי) החליט לבטל את פסק הדין , ואפשר לנתבעת להגיש בקשת רשות להתגונן עד ליום 21.10.12.

7.בסעיף 4 לפסק דינו קבע כב' השופט יעקובי, בין היתר:

"איני מוצא לנכון להיעתר לסעד העיקרי ולהורות כבר עתה כי המבקשת תהיה רשאית להתגונן בכל טענות ההגנה שהעלתה".

בסעיף 5 (ב) לפסק הדין נקבע:

"ב. לנוכח טענות ההגנה שמעלה המבקשת ומכלול נתוני המקרה אין הצדקה לבצע את הדילוג שהמבקשת עותרת לו ולהעניק לה כבר בשלב זה רשות להתגונן בכל טענות ההגנה שהעלתה. יש מקום שבהמשך לביטול פסק הדין יתאפשר לה להגיש בקשה רשות להתגונן, אשר תיבחן כפי שנבחנות בקשות מסוג זה".

במלים אחרות, בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לדון בטענות ההגנה של הנתבעת במסגרת הערעור , אלא ביטל את פסק הדין מחובת הצדק בשל עניינים הקשורים בהמצאת כתבי בי-דין לנתבעת, והותיר את ההכרעה בבקשה למתן רשות להתגונן לגופה בידי בית משפט זה.

8.בבקשה למתן רשות להתגונן, שהוגשה ביום 18.10.12, טוענת הנתבעת כי שמה שורבב במסמכי החברה ובמסמכי הבנק שלא בידיעתה ומאחורי גבה, הואיל ובעלה המנוח הדיר אותה מכל מגע עם עולם העסקים.

בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשתה טוענת הנתבעת כי בחייו של בעלה המנוח היא מילאה "שלא מרצון אך באושר תפקיד של האישה הצל של בעלה" (ראה סעיף 2 לתצהיר), מעולם לא הייתה בבנק לפני פתיחת חשבונה הפרטי שנפתח רק לאחר פטירת בעלה, ולא הייתה לה כל מעורבות בעסקיו של המנוח.

הנתבעת טוענת כי החתימות בבנק הנחזות כחתימותיה אינן שלה והן מזויפות.

עם זאת, מודה הנתבעת, בסעיף 10 לתצהירה, כי זיוף חתימתה נעשה בצורה "נקיה", למעשה על ידי בעלה המנוח, אשר היה סבור "שהוא מוסמך באופן טבעי לחתום בשמי ולא התייחס לחתימה במקומי כאל פעולה פסולה. הוא היה בדעה שבעלותו עלי (לפי תפיסתו) כוללת גם בעלות על חתימתי".